מעריב, 30 אוגוסט 1985 — p שנות לימודים g גמוטהווח [כתבה]
p שנות לימודים g גמוטהווח
מארק ידאצ"ינפקי / טרייי פידו& 's /
wteA תחילת העליה מרוסיה בסוף /" 1שנות השישים שוב לא היה אפשרי em !להתקבל לרוב מוסדות ההשכלה הגבוהה. לפקולטה למכניקה ומתימטקה באוניברסיטת מוסקבה היו כבר מוניטין בשל התחבולות המחוכמות שנקטו מחניה _בכחינות־הכניסה כד5 להכשיל את המועמדים היהודים. מיגור לכללי הקבלה לאוניברסיטאות חייבו את המועמדים להתייצב לבחינות עם תעודת הזהות (הנקראת בברית המועצות פספורט, כלומר דרכון, למרות שלא נועדה לחלוטין _לנטיעות־חוץ) שיש בה עמודה מיוחדת ללאומיות. במקרה שהיהודי היה רשום בדרכונו כלא־יהודי התבססו הבוחנים חמנוסים על _קלסתר־פניו, שם משפחתו, שמות הוריו. יש שחלו גם טעויות ולא מעט "חפים מפשע" נחשבו לבני ישראל וסבלו קשות _מאי־צדק זה. בבחינות במתימטיקה הוצגו ליהודים בעיות שניתן היה אמנם לפותרן אך רק לאחר הרהורים ושיקולים במשך כמה ימים ואילו חמועמד חייב היה למצוא את
הפתרון תוך _עשר־חמשיעשרה רקות. נמצאו בכל זאת גאונים שהצליחו לעמוד בבחינה זאת (אני לא נמניתי עמם) אבל אם הוריהם לא היו פרופיסורים באוניברסיטה עצמה או חברי האקדמיה למדעים, גם דה לא הועיל להם כי בחיבור הספרותי שכתבו, בבחינה הבאה, נתנו להם ללא כל הסבר את הציונים הנמוכים ביותר. בשנת 1974 לרוב הצעירים היהודיים כבר לא חיה חנםיון המכאיב הזה כהפתעת־הלם שהרי נוהגי האוניברסיטה המוסקוואית היו מזמן ידועים לכל. כיוון שבחינות־הכניסה התנחלו בחורש יולי ואילו במכונים אחרים באוגוסט ולפיכך, אחרי הכישלון באוניברסיטה לא הכל היה אבור, ניסו מאות יהודים בוגרי בתי ספר תיכוניים להכנס אליה. רבים ראו בכך הכנה לא רעה לבחינות אוגוסט. המכון !_זמוסקוואי להנדסת הרכבות עם החוג למתימטיקה שימושית שבו היח אחר המכונים הטכנולוגים היחידים שהכניסה אליהם לא היתה סגורה בפני יהודים (הערה מהותית: כך היה המצב בימי, כעת הכל השתנה לרעה תכלית שינוי. (זאת היא הטיבה לכך שכמחצית מהסטודנטים בחוג הזח - ובשנים אחדות אפילו יותר מחציים - היו יהודים, וכן לעובדח שבחורים המסוגלים להיות למדענים מובהקים נעשו _בסותו־של־רבר מהנדסים
ומתכנתים. לכבוד עיר מולדתי תביליסי יש לומר שהדברים שתוארו לעיל מעולם לא התרחשו באוניברסיטה ובמכללות שלה. אכל ההוראה בפקולטה למתימטיקה שפתה גרוזינית שהייתי חלש בה, ורמת הפקולטה למתימטיקח שימושית חיתח נמוכה מאד. זה שעלי לעסוק במדע מדוייק נחשב במשפחתי למובן מאליו מלכתחילה. גם לי הדבר היה פחות או יותר ברור, הן מפני שטיפחתי אשליות בדבר כשרונות, למתימטיקה והן בגלל חדירתה העצומה של האידיאולוגיה הרשמית לתוך כל המקצועות ההומאניים. אס כי לא ירדתי באותו פרק זמן לתומה (או ליתר דיוק לטומאה) הייתי סולד ממנה לאור צביעותה, לשונה המקולקלת ומקלקלת, לאור התעמולה האנטי־ציונית שהסיתה בעם רגשות אנטישמיים. אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים. סובייטי הריהו לשון עצה־מועצה, במרוצת השנים התחרטתי לעיתים לא
נדירות על שלא בחרתי בפקולטה למזרחנות באוניברסיטהת תביליסי המשתבחת באסכולה של הבלשנות השמית. אמנם גם שם היתד, ההוראה רק בגרוזינית, אבל עכשיו אני נוטה לחשוב שהייתי מסתדר עם השפה המסובכת הזאת. הנה כי כן, התקבלתי לחוג מתמטיקה שימושית במכון הנדסת הרכבות, מוטעה על ידי השם, מבלי לדעת שפירושו מחשבים. לא לקח לי זמן רב ללמוד שלא נועדתי בגילגול הנוכחי להיות מומחה להנדסה כלשהי. אבל לא העזרתי לעזוב את המכון, כי הוא העניק אפשרות נדירה לקבל דרגת קצונה במילואים לאחר שנות הלימודים ולא לשרת כחיל כמשך שנתיים כשתפקידו של הצבא הסובייטי יותר דיכוי אישיותו של הפרט ועיבוד אידיאולוגי מאשר אימון צבאי. כתוצאה מכך, קיבלתי כסוף דיפלומה של מהנדס־מתימטיקאי וזה מןכה את חבריי הרוצים בטובתי, להפציר בי, כאן בארץ, שאעבוד במקצוע זה שהרי הדבר אכן מביא פרנסה, השנה הראשונה במוסקווה היתד, הקשה שבחיי. חשתי את עצמי כמהגר שאינו יודע את העפה (רוסית ידעתי, אכל שפת היחמים האנושיים במוסקווה היתה לי זרה
לחלוטין) שאינו מתמצא בחוקיט ומנהגים, שאינו רגיל לאקלים. הפנימית לא נתנה תחושת בית. החורף היה קר ונטול אור. במרחקים המייגיעימ של העיר לא נותר מקום לביתיותו של העולם המתרקם מספרים _ישנים־נושנים בעלי דפים דהויים. חשדתי בלבי שכולם מתנכרים זה אל זה בעיר הזאת. לימים, נוכחתי לדעתי שקיימות צורות שונות מאלה שידעתי מקודם של הכנסת אורחים, הארת פנים, של השתתפות בצער. חברי למכון היו רובם ככולם יהודים, כמחציתם באו למוסקווה ממקומות אחרים, לרוב מערי אוקראינה. גמיונמ היהודי הורכב מקריאת כתבי _שלום־עליכם בתרגום רוסי(בו בתשעה מעשרה מקומות שנמצאת במקור מלתייד' שמו מלים " כגון איש, בן ארס, ברנש, צעיר, זקן, גנר וכוי, ולמושגים כמו "קריאת שמע, " "תחנון", "שחרית'' "ערבית'' וכד' יש רק תחליף אחד - "תפילה" ובמקום "ככתוב" או "אמרו חז"ל" - "כדברי הפתגם(" ופרשת הבחינות באוניברסיטת מוסקווה. אבל, ככל שיראה הדבר תמוה, רק אחדים מהם לא הזדהו עם העם היהודי. איש אחד או שניים ירעו קצת יידיש ואני נחשבתי ליודע עברית. תוך כדי כך הלכו ואזלו ידיעותי הדלות בעברית. לא היו לי ספרים ולא חיה לי כוח.. .
בחגי ישראל נהרו אלפים מיהודי מוסקווה לבית הכנסת. כבנין לא חיח די מקום והמונים רקת ושרו _בויוץ, בםימטת בית הכנסת חנקראת רח' אארחיסוב. בימים אלה נתאספו שם הרבה סטודנטים למרות הסכנה הנשקפת להם שמודע הדבר במכון ויזרקום משם באמתלה ראשונה. אני נהגתי לעכור ברהוב זה גם שלא בחגים, כי ידעתי שבשעות 2־3 אחרי הצוהריים בשבתות מתכנסים שם מסורבי עליה (שנים אחרות לאחר מכן התחילו להתכנס במוצאי שבת. (חאנשים עמדו קבוצות קבוצות, פה ושם גם הבהבו צלילים של אנגלית ועברית. את העברית הזאת לא הבינותי כלל והצטערתי על כך. דמיינתי את עצמי כתלמיד הטוב כיותר אצל המורח הטוב ביותר. חלמתי לבוא במגע עם חמורים לעברית וידעתי שהדבר מסוכן ופחדתי להסתבך. הייתי בן _שבע־עשדח. משעבר החורף הממושך ובא האביב התחלתי לאט-לאט להשלים עם מוסקווה. פתאום התגלה לי תענוג מסויים לטייל בשררותיה, גם לא הייתי מדר כמו בהתחלה. חוטים סמויים קשרו אותי לאנשים שהוקרתי אותם. עשיתי הכרויות חדשוח. ונכנסתי לחוג אנשים קרובים לספרות ואמנות. היו שם ציירים, מנקרי
אמנות, משחזרים, צורפים. רבים נטו באופן שטחי לנצרות, לפעמים הופיעו גם נוצרים אמיתיים, ביניהם הרבה יחוריס. חיפשו אחר רוחניות שתתמודד עם הגשמיות הגסה הנכפית על המציאות. חסרי המפתחות ליהדות שאינה מנגדת גשמיות לרוחניות ושואפת לקדש את
שתיהן, הס גאו לירי הנצרות. כסוף נעשו תכופות אנטישמיים. אולם, האהריפ אלה שלא התנצרו אז ־ ברבות הימים הלכו והתרחקו מהנצרות. ואהדים מהם אפילו נעשו תלמידים שלי כשלימדתי עברית. אצל ידידיי החדשים השגתי ספרים שלא יצאו לאור כרוסיה. לעיתים קרובות היו אלה תצלומים והעתקי קזרוקס. הרביתי לקרוא - יצירות פילוםוסיה, פילולוגיה, פרוזה, שירה. עולם חדש קם לעיניי, אוסיפ מנדלשטט שמילא כלים מעודנים של התרבות האירופית ברוח נבואה יהודית. אנח _אחמטופה שלשונה צלולה וחירתית כאחד, הרקוויאם המהווה אזכרה למליונים שנהרגו בשנות העשרים, השלושים והארבעים, ועם "הפואמה בלי גיבורי' שאווירתה חמסחררת של פטרבורג בשנה 1913 נעורה בה לתחייה. מרינה צכטייבה שכלאה את עצמה בפואטיקה שלה שהיא על גבול ההיסטריה והעלפון ובתוך כך השכילה לכתוב שירה יפה להפליא. והאחרים - המפורסמים ושאינם
מפורסמים. בקיץ התחלתי לכתוב שירים, רובם ככולם מחורזים ובנויים על פי משקלים _סילביים־טוניים. שפתם הרוסית של השירים הראשונים נטתה למותרות ולקתה בחוסר פשטות. לא ניסיתי להיות מובן. להקל על הקורא - ולו אני הוא הקורא - הבנה באמצעות השיר עצמו משמע לשלב ביאור בתוך יצירה, לערער את יסודה השירי על ירי ויתור סמוי או גלוי על _חופשיותו ואחראיותו של המחבר. לא רבים הם אלה שהראיתי להט את שיריי. עט משודרים ומומחי שידה רשמיים לא ביקשתי פגישה. נתתי אמון רכ יותר במומחיותם וטעמם של ידידיי, ביניהם חיו אלה שאהבו מאד את השירים שלי והעתיקו אותם. פליאה היתד, בעיניי מה רואים הם לעשות כך כי בטוח הייתי תמיד שהטקסט הפיוטי אינו מביע מה שמבקש בו כותבו ולא עור אלא שאינו מיועד לבך. במשך חמש שנים (משנת (1975 עד תחילת שנת (1981 כתבתי שירת ברוסית, עשיתי גם מספר תרגומים של פול ורלן, אלפרד די מיסה, אוגו סוםקולו ־ כהיותו סטודנט גרוע המסתפק בציונים נמוכים _חמבטיחים רק שלא יגרשוחו מחמכון, ניצלתי את הפנאי ול&_רתי צרפתית ואיטלקית.
להעריך את יתרונותיח וחסרונותיה של היצירה שלי לא יכולתי שהרי דרושה לכך אפשרות לתת מבט מן הצד ולא עלה בידי להתנכר די הצורך אל מה שכתבתי. אף בתרגומים נכרו סימנים המגלים ששירים אלה למחצה שלי הם. מאוחר יותר, אחרי שנים בלי בתיבת _שורח אחת, כשהסתובבתי בענייני כעלי סירוב, ולימדתי עברית, למדתי לראות את שיריי הישנים כהווייתם, כלומר כעיני קורא שאינו רואה לעתים קורטוב של טעם בכתוב. אכל זה נושא לשיהה אחרת.