دافار - דבר, 7 نيسان 1961 — Untitled [للمقال]
פיפוריו של הצייר נפתלי כז8 לקוחים טל המפורת חיהודית כשאני פותח את התנ"ך נדמה לי שאוי פותח אלרחז מזו11־ח_*זי
ך_&_מ_^ כד מכופה צבעי ^|קל-קך'§ שמן. למעלה, על - '/'' ''?31 ימ י פני קו האדמה, 1 ני_^יז 1_~ _/ שניים־שלושה כת־ _' י מים בהירים — ?)_019895!81 י {^^^ 11!^ בתים. למטה — ן _^ . -II ך §/ אדם' יהודי , ענק *11י "'. * _ ע' קומה. על ראשו
זוג פמוטים. ובפ־ מוטיו אלה כאילו מחזיק הוא את אבתים הבהירים הצומחים מתוך האדמה". קראתי לתמונה: מקום חדש, "אומד נפתלי בזם. מה לו ליהודי-, טיפוס של יהודי מסורתי, מתחת . לקרקע י מה להמ לפמוטיס שעל ראשו של היהודי?בזם מושב בכתפיו: "כל אלה ערכים ציוריים. "והקהל המבקר בתערוכותיו מבין את סמליו ?הוא צוהק: "אל תזלזל בקהל שלנו. זה קהל אינטליגנטי מאד, קהל :שהורגל שנים לראות צורות מופשטות, לבקר: בתערוכות מופשטות• עכשיו הוא בא אלי — ונושם לרווחה. אפשר שאינו יודע מה להם לפמוטים על ראשו של היהודי ה"תת־ קרקעי" אך לפחות הוא רואה פני־אדם ' — וטוב לו. כן, הציידיט המופשטים עשו לי שדות גדול, ואני הייב להם תודה. " מתי התחיל לציירו הוא מצייר מיל־ דותו. כל ילד מצייר: על קירות הבתים, על כבישים ומדרכות, בספרים ובמחברות, לא אתת למורת רוחם של מוריו והיריו. "בעיניו זהו אמצעי ביטוי נפלא, " אומד בום. "ואשד לנו, הציירים — כל הציור המודרג , שלנו מסתמך על ציוריו של הילד.
אך בגיל מסויים הוא מפטיק לצייר. איננו יודעים מדוע. אולי הוא מחבייש ?אולי האשמה בגו, במוריו וטחגכיו.., מכל מקום, אצלי לא היתה הפסקה שכזאת. הוספתי לצייר. אולי זה פגם ז תשאל את הפסיכו־ לוגים. בבית הספר שילמתי לחבר מדמי־ הכיס שלי שילמד אותי דברים שלא ידעתי. אפילו הודי, שלא גילו התלהבות מיוחדת לציור, הודו: ילד זה עתיד להיות צייר. " בן 14 עלה לארץ עם עליית־הנוער. בו 17 ביקש להתגייס לצבא ונפסל בבדיקה רפואית. אבל נתקבל במתגה צבאי כמתלמד לציור שלטים. צייר , נו סמוקינג" ו"ס_3יד לימיט" — עד שפוטר. ואז הלך ללמוד בבצלאל". מורי , מרדכי _אדדון, היה לו השק רב להיפטר ממני. הוא היה מעונין ־בעיקר בתלמידים מסודרים מבחינה כלכלית. מצאתי מורה נפלא בשבילך, אמר לי, לך אל שטייגהארדט, הוא גר כאן בחצר. התעקשתי ותורתי אל ארדון. והוא טפק כפיים: אמור לי, שאל. ממה תתפרנס ז אמרתי לו, שלא ידאג. עטקתי בכל מיגי פדגסות, גמרתי את הוק לימודי בשלוש שניט ונשארתי שנה רביעית —-
בתור מורה. בתום הלימודים נסעתי לקפריסין, הקימותי סמינר לציור במחנה־ עולים. חזרתי כדי לצאת להשתלמות לצרפת — התיזה כבר היתה בכיסי — ואז פרצה מלחמת העצמאות. נסיעתי נדחתה לשנתיים. " כאשר בא סוף־סוף לפאריס, הסתובב פססודיו לסטודיו ואת המורה שביקש לא מגא". מורה חייב, קודם כל, ללמד רישום. זה הבסיס הטכני, שבלעדיו אי־ אפשר. וזה בדיוק מה שארדון נתן לנו. מאידך, מורה אינו צריך לכפות את סגנונו האישי על תלמידיו. ארדון לא עשה' זאת מעולם. לא ידענו מה סגגונו האישי (גם היום איננו יודעים. (מורה רע הוא המ - גדל ?דור של רפליקות. מורה טוב עתר לתלמיד לגלות את עצמו. מורה כזה היה לי ארדון, אך בפאריס לא מצאתי כמוהו. לאחר חיפושים רכים, ובפרוטקציד, גדולה' ., זכיתי להיכנס: לבית־הספר הסגור לאמנות ? קדושה שמקיימים הקאחולים בפאריס. למדתי את יסודות ציור הקיר ו גם ציוד חלונות צבעוניים למדתי , אם כי בלימוד זה לא התעניינתי או, כי ידעתי שלא אזדקק לו בארץ. הרגשתי בבית־ הספר היתד, מצויינת: היחס - ללימודים היה. רציני. הרגשתי עצמי כמעט כמו בקיבוץ. הכנםיה הקאחולית מחזיקה את התלמידים. על חשבונה, ומפעם לפעם שולחת היא אותם לאיזו כנסיה לתקן פרסקו ישן או לצייר הדש. לצערי, הסתכסכתי עם מורי בגלל פרסקו שציירתי על נושא עקדת יצחק. בעיגיהם היה הציור שלי אכזרי מדי, _מגושט מדי. הם ראו באברהם קודם כל את סמל 'האבהות. לא הסכמתי ועזבתי. חבל. היום הייתי מוכו לקבל
את דעתם. " מם הזר מלא קנאה: לציידים הקא־ תולים יש שליחות — ולישראלים מהי התחיל לבקש את שליחותו במאבק מעמדות לפי הנוסה הידוע, היה לצייר, מה שידוע בריאליזם סוציאליסטי. האכזבה היתה קשה. פעם צייד פועל־דחק, הראה את הפרוטרט למודל, הלה התמרמר על שהוא מכוער מדי בתמונה". היו לי מגעים עם כמה עסקני מפלגות. להגיע אל הפר עלים בעצמם לא הצלהתי. גשארתי עם עצמי והתחלתי לצייר זכרונות. שוב ושוב חזרתי אל נושא השואה, שאינו מרפה ממני גם היום. אני חושב את עצמי לאדם שניצל, במקרה. אני קורא ספר כמו , אחרון הצדיקים' וחש שכל זה קדה לי, לי באופן אישי ממש. אם תתבונן בתמונות, תמצא בהן שני מומנטים. קודם מומנט התקוה: יהודי חוזר מן הגלות, מתיישב . על שפת הים התיכון וקושר קשר עם העבר הרחוק. זוהי מולדתי ההדשה, אבל יש לי מולדת שניה, אשר
בה נולדתי. היא אינה מרפה ממני ואני חולם עליה גם בלי לרצות בכך. שני מומנטים השונים תכלית שינוי. אך יבוא יום שאמצא את הסינתזה ביניהם. " ומן הסינתזה הרעיונית לסינתזה הטכנית:יש ציירים שלדעתם אין טעם " לבקש נושאים. הנושאים, הם אומרים, זמנם עבר. איני מוכן להתווכח אתם, למה לי להוכית להם שאינם צודקים? האט לא הושפעתי מהם בעטדותי הפיגו־ ראטיביות?ציירים מופשטים טוענים. שהם. אי אנתנו חייבים לרדת מן הבמה. לי נדמה, שיש כאן מקום לקיום־יתד — הייתי אפילו ־מרחיק לכת ואומד שב־ תמונותיהושג קיום־יחד . זה. אינני במצב־ דוח תוקפני. אני לוקה מהם מה שאפשר לקחת. אשר לעתיד, ישפוט הקהל. אם יכול אדם להתבטא אך ורק:בצורה: מופשטת, יבושם לו!אני אהד מאלה שהוטל עליהם לספר סיפור. "• ה"פיפורים" שלו' _יי כמעט: כולם, לקוחים סן המסורת היהודית, :הוא מצייר, פמוטות" כפרות, מנודות. הוא בא מבית מסורתי, אך אינו שומר מצוות. אדרבה".. הייתי אפילו אתאיסט לוחם. כיום אפשר לומד, שאני אתאיסט סובלני. "הוא מצייר את ההווי המסורתי באור חיובי או שלילי? "זה ־' מכבד חדלתי לראות תופעות באור זה או אתר. אבי שמר מצוות ' אלה. זה ההווי:שבו גדלתי,. אינני מתווכח עמו. אני מוסר , אותו. מובן, שאינני. מתנזר מנימה הומוריסטית. צייר חייב להסתכל בעיין חדה — אך מותר לו לחייך מפעם לפעם-. "
אך יש עוד הווי נוסף על הווי הילדות. "כשאני פותת את התנ"ך נדמה לי, שאני פוחח אלבום משפחתי. לא, הפעם אינני מתלוצץ, אני. מדבר במלוא הרצינות. אני חש בקשר זה, ואני מאמין שחוא מורגש גם בציור שלי — אך איני סבור שהייתי מרגיש בו אילו . ישבתי במכסיקו, דדך משל. יהודי המניף תרנגולת לכפרה מול אל־עליון, זה אהד _מסמלי־היסוד שלי. בעזרת סמלים מסוג זה אני מנסה לקשור קשר עם עולם המקרא. ברור, שהייתי יכול לבהור לעצמי בדרך קלה יוחד: להיכנס לכפר ערבי , להסתכל בערכיות בשעת הדיש — ולצייד. דרך נוחה, אד אין זו דרך בשבילי. "והוא ממשיך בדרך שהתחיל בה בילדותו. מצייר, לומד משגר אות, מוסיף _נסיון, מבקש סינתזה כין הציור בן זמננו לסיפור בן זמננו — ומצייר את סיפור חייו". אני מרגיש, שאני צועד לקראת מטרה, אוסף הומר ותוויות ליצירה רצינית גדולה, המעמיקה אותי זה מכבר. אופיה של היצירה?מוקדם לגלות. בהזדמנות אתרת" ' •